מטרת הסיווג של ה-DSM היא ליצור שפה אחידה ולשמש כלי עזר לתקשורת המקצועית. הסיווג יועד להיות מדריך פרקטי גמיש ותפקודי עבור האבחנות הפסיכיאטריות, אשר יכול לשמש לצרכים של הקלינאי, לצורכי חינוך לחוקרים במקצועות הרפואה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה ובמקצועות בריאות הנפש, ולאנשי מינהל ומשפט.[1]
היסטוריה
מהדורות DSM-5 ו־DSM-IV-TR
אף שהספר מקובל מאוד ואולי דווקא משום כך, התעוררו מחלוקות עזות סביב חלקים ממנו. דוגמה בולטת לכך היא הקביעה שהופיעה במהדורה השנייה (DSM-II), ולפיה הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית. קביעה זו הוסרה בשנת 1973 במסגרת שינויים רבים בספר, שהנהיג עורכו של ה-DSM השלישי, רוברט שפיצר.
DSM-I – המהדורה הראשונה, יצאה לאור בשנת 1952, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.
DSM-II – המהדורה השנייה, יצאה לאור בשנת 1968, נכללו בה 145 הפרעות.
DSM-III – המהדורה השלישית, יצאה לאור בשנת 1980, נכללו בה 230 הפרעות.
DSM-III-R – המהדורה השלישית המתוקנת, יצאה לאור בשנת 1987.
DSM-V-TR – המהדורה החמישית המתוקנת, יצאה לאור בשנת 2022.[2]
DSM-5, מקובלת ורווחת ברוב העולם המערבי: מרבית הפסיכולוגים והפסיכיאטרים לומדים אותה ופועלים לפיה. זהו המצב גם באקדמיה בישראל, אך במערכת הבריאות הישראלית מקובל לאבחן מחלות פסיכיאטריות על פי סעיפיהן ב־ICD (במהדורתו הנוכחית ICD-11).
האבחון עד למהדורה האחרונה (DSM-5) נערך על פי חמישה צירים:
יש הטוענים כי לספר כוח רב בכל הקשור בעצם הגדרת הנורמליות בחברה המערבית. תופעות שנמצאות בו, מוכרות לשם הכרה ביטוחית הן של חברות פרטיות והן של המדינה, התופעות המתוארות מאפשרות טיפול והתערבות (גם בכפייה) רפואית ולמעשה מהווה ספר זה תשתית להפעלת כוח על יחידים מתוך מטרה להבריא אותם. נקודת המבט הפילוסופית של הספר היא כי התופעות הפתולוגיות המצויות בו אינן היסטוריות אלא אובייקטיביות, וככאלה הן מצדיקות התערבות.[דרוש מקור]
