|
חזון (ספר)
 ,_p.32.jpg)   חזון: מהות החיים על פי כתביו של ג'ירלדוס ועל פי דוקטרינות מסוימות המיוחסות לקוסטא אבן לוקא (באנגלית: A Vision: An Explanation of Life Founded upon the Writings of Giraldus and upon Certain Doctrines Attributed to Kusta Ben Luka) הוא ספר שיצא בהוצאה פרטית בשנת 1925[2] על ידי המשורר האירי, ויליאם בטלר ייטס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923. רקע והקשריםהספר מאגד בתוכו שלל נושאים שייטס עסק בהם במהלך חייו, כולל פילוסופיה, היסטוריה, אסטרולוגיה ותקשור, ומחולק לארבע יחידות. ייטס הציג את רעיונותיו ההיסטוריים והמיסטיים באמצעות פואמות. הבולטות ביניהן: "לדה והברבור" (Leda and the Swan) - מופיעה בתחילת הפרק השלישי, "יונה או ברבור" (Dove or Swan) או לחלופין, "מופעי הירח" ו"הגלגל" (The Wheel and The Phases of the Moon) - מופיעות בתחילת הפרק הראשון, "מה שהח'ליף למד בצורה חלקית" (What the Caliph Partly Learned). ייטס רכש ניסיון רב בתקשור, קבלה וספיריטואליזם, במיוחד במסגרת חברותו רבת השנים ב"מסדר ההרמטי של השחר המוזהב".[3][4][5] ניסיון זה מהווה נדבך רב חשיבות בהבנת הרקע לכתיבת הספר. ייטס כתב את "חזון (A Vision)", לאחר תהליך של התנסות משותפת בכתיבה אוטומטית עם אשתו ג'ורג'י הייד-ליס. בתהליך שנמשך 3 שנים, הזוג ייטס, תקשר עם מגוון רחב של "רוחות" או "מדריכים". אלו העבירו להם מערכת מטאפיזית בעלת היבטים היסטוריים ופילוסופיים, המוצגת באמצעות צורות גאומטריות כמו למשל: סחרחרות מפותלות (ספירלות), הנעות בתוך חרוטים שיוצגו בתור שני משולשים השלובים זה בזה. הספר מסכם למעשה, שיתוף פעולה פורה מאוד של הזוג ייטס, ומשקף את היחס ההדדי בין דמיון יוצר, היסטוריה וספיריטואליזם.[א][ב][6][ג] ספר זה הושווה ומושווה ליצירות של משוררים אחרים, למשל, "אאורקה: פואמה בפרוזה" (Eureka: A Prose Poem), ספרו העיקרי האחרון, של המשורר אדגר אלן פו.[7] השראה מרכזית הניכרת אצל ייטס בהקשר לספר היא מהמשורר ויליאם בלייק,[8][9] אשר מודל ה-מערבולת (Vortex) לדידו של בלייק[10] והמוצג ביצירותיו המיתיות-פואטיות, אשר בסגנונן משלבות תוכן פיוטי תנ"כי,[11] מהווה הקבלה למודל ה-סחרחרת (Gyre) המוצגת בספרו זה של ייטס.[12] הפואמה "הלך מטורף",[13] אותה ייטס חקר וניתח בתוך חיבורו בן שלושת הכרכים "עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם, וביקורת" (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic, and Critical), מהווה עדות לכך. ייטס אף כלל דיון על הפואמה בחלק השני של הספר, המסביר את הגאומטריה של הסחרחרת המפותלת.[14] ייטס מנסה לתת כאן הן המשכיות רעיונית לבלייק והן להסבירה כפואמה המתאימה לחשיבתו המעגלית על החיים, המבוססת על ניגודיות.[13] [ד] [ה] כמו כן, במסגרת חקר הספרות האנגלית בפרט וחקר הספרות בכלל, מושווה לא אחת שיתוף הפעולה של ייטס ושל אשתו לזה שהיה בין בלייק ואשתו, קתרין.[15] האיורים במהדורה הראשונה של חזון, הם מאת המאייר הבריטי-צרפתי, אדמונד דולאק. ייטס כתב מהדורה שנייה, עם כמה שינויים, בשנת 1937.[16] הסחרחרת המפותלתהסחרחרת המפותלת (באנגלית: Spiral Gyre), שצורתה היא צורת מעגל או חרוט, מופיעה רבות בשיריו של ייטס והיא פותחה כחלק מהמערכת הפילוסופית שהותוותה בספרו "חזון". בשלב הראשון, ייטס השתמש במופעי הירח כדי לבטא את אמונתו שההיסטוריה מורכבת מעידני זמן, מאוחר יותר הסתמך על הסחרחרת (Gyre) כדוגמה שימושית יותר. הוא בחר בדימוי של שתי סחרחרות (ספירלות) השלובות זו בזו - אשר מבחינה חזותית נראות כשתי ספירלות חרוטיות מצטלבות - כדי לסמל את אמונתו הפילוסופית כי את כל התופעות ניתן לתאר במונחים של מחזוריות מעגלית. למותר לציין, כי בשתי המהדורות של הספר חזון שיצאו לאור במהלך חייו, ייטס בחר לפשט את הגאומטריה הזו לשני משולשים, המזכירים במידה כזו או אחרת מגן דוד, זאת כסמל מעורפל לחברותו רבת השנים במסדר ההרמטי של השחר המוזהב, כאשר במסגרת חברות זו הוא שילב בשלדת המגן שלו צורה מדויקת של מגן דוד. הנשמה (או הציוויליזציה, העידן ההיסטורי, וכך הלאה) תנוע מהנקודה הקטנה ביותר של הספירלה לנקודה הגדולה ביותר, לפני שהיא תעבור לאורך הסחרחרת הנגדית לה. אף על פי שזהו רעיון קשה לתפיסה בצורה מופשטת, לדימוי הזה יש לוגיקה כשהוא מיושם לגבי הגאות והשפל (waxing and waning) של עידן היסטורי ספציפי. כנ"ל לגבי התפתחות החיים האנושיים מנעורים לבגרות לגיל זקנה. סמל הסחרחרות (ספירלות) השלובות זו בזו, חושף את אמונתו של ייטס בגורל ובדטרמיניזם היסטורי כמו גם את גישתו הרוחנית ביחס להתפתחות הנשמה, מאחר שלפי ייטס כל היצורים והאירועים חייבים להתפתח בהתאם לצורת החרוט. תוך שהוא משתמש בדימוי זה, ייטס כלל התייחסות בשיריו לכל מחשבתו הפילוסופית לגבי ההיסטוריה והספיריטואליות. הסבר החומר המוצג בספרב-21 באוקטובר 1917, ייטס נישא לבחירת לבו ג'ורג'י הייד-ליס. ארבעה ימים מאוחר יותר היא ניסתה טכניקת תקשור של כתיבה אוטומטית כדרך להסחת דעתו של ייטס מהדיכאון ששרה עליו. הדברים שהיא רשמה כללו רעיונות שלגביהם היא לא ידעה דבר אבל שהיו קשורים באופן הדוק לנושאים שהעסיקו את ייטס במהלך הקריירה שלו. כשהוא התכוון להקדיש את כל כוחו בניסיון להסביר את מה שה"מדריכים" (Instructors) העבירו להם, הם אמרו לו: "אנו באנו לתת לך מטאפורות לשירה". התקשורים התבצעו כמעט באופן יומיומי במשך קרוב לשלוש שנים והתוצאה הייתה המהדורה הראשונה של "חזון" אשר יצאה לאור ב-1925. ייטס לא היה מרוצה מהיצירה, ועדיין היו עוד מספר תקשורים שהתרחשו ולכן הוא הוציא לאור גרסה שנייה ומתוקנת ב-1937. בצורתו הסופית הספר מהווה מצג של מערכת הגותית על נשמת האדם בתוך ומעבר לחיים ועל ההיסטוריה, מסודרת בסימבוליזם גאומטרי המבוסס על השיטות האזוטריות שבהן התמחו ייטס ואשתו במשך מספר שנים. עיקר היצירה הוא הרעיון של שתי תנועות של הנשמה האנושית, אחת הפונה לכיוון הגשמה עצמית מוחלטת והשנייה לכיוון ויתור עצמי מוחלט. כל רגעי הקיום יכולים להיבחן במושגים אלו לא משנה מהם. למשל: פעולה יחידה, חיים, סדרה של גלגולי נשמות, מחזוריות של תרבויות עולות ויורדות או היקום עצמו. הפילוסוף היווני אמפדוקלס כינה את הדחפים הללו מלחמה ואהבה; האחד מפריד, השני מאחד. שום דבר לא יכול להתקיים ללא האינטראקציה בין שני הכוחות הללו. ייטס מתאר בהרחבה את התהליך באמצעות הסבר על מעבר גלגולי נשמת האדם. גלגולים אלו נלקחים בחשבון בהתאם לשלבי הירח, כשלילה אחד של החודש הירחי מייצג גלגול אחד. כאשר הנשמה משיגה הגשמה עצמית מוחלטת, היא נמצאת במצב של שיווי משקל מושלם המכונה "אחדות ההוויה". כל מה שמתרחש במהלך חיי אותו הגלגול תואם לאידיאל הרצוי בשביל הנשמה, כפי שזה מתבטא בשיר "שלמה והמכשפה" : "הזדמנות להיות באחד עם אפשרות בחירה לבסוף". זהו למעשה שלב הירח ה-15, שלב הירח המלא. אולם, אין שום גלגול של הנשמה בשלב ירחי זה בעולם הגשמי מפני שאין שום מאבק בין שני הכוחות (המפריד והמאחד). זהו שלב של יופי על אנושי שנתקלים בו באופן מקרי ביותר והוא נצפה רק על ידי חוזי חזיונות במקומות מיוחדים. כפי שזה מתבטא בחזונו של מייקל רובארטס על סלע קאשל במסגרת הפואמה "החזון הכפול של מייקל רובארטס":
מחוץ לשלב ה-15 התנועה מתקדמת בכיוון מציאות אובייקטיבית. גם בקוטב ההפוך אין שום גלגול חיים, מפני שלנשמה אין שום כוח רצון והיא לוקחת הכל מבחוץ בלי שום מאבק. גלגול זה, הירח האפל, גם הוא גלגול שהוא מעבר לקיום הגשמי.
בין שני הקטבים הללו, כל גלגולי החיים האנושיים נעים. החיים מעוצבים על ידי "ארבעת הכוחות" (Four Faculties) של נשמת האדם: "כוח הרצון" (Will), "מסכה" (Mask), "שכל יוצר" (Creative Mind), ו"גוף הגורל" (Body of Fate). "כוח הרצון" (Will) הוא האנרגיה אשר יוצרת את הדחף להגשמה עצמית. הוא רואה אל מול עיניו את הדימוי של הקוטב הנגדי לו ושואף להיות כמוהו. דימוי זה מכונה ה"מסכה" (Mask). "שכל יוצר" (Creative Mind) הוא מעין מאגר של זכרונות רעיוניים, הוא מייצג את כוח המחשבה שנלמד ונצבר בגלגולים קודמים. תכליתו היא להבין את הנסיבות החיצוניות המעצבות את הנשמה. נסיבות אלו מכונות "גוף הגורל" (Body of Fate). האדם תופס את "גוף הגורל" כחיצוני אבל למעשה הוא נוצר מזכרונות אירועים שקרו בגלגולי חיים קודמים. לפיכך, יש שני תהליכים שפועלים כאן על הנשמה: "כוח הרצון" (Will) מנסה להפוך להיות ה"מסכה" (Mask) וה"שכל היוצר" (Creative Mind) מנסה להבין את "גוף הגורל" (Body of Fate). שני התהליכים הללו פועלים כדי לבלבל אחד את השני. עד לשלב הירח ה-15 "כוח הרצון" (Will) הוא הכוח השולט. אחרי שלב זה ה"שכל היוצר" (Creative Mind) מחליף אותו. ייטס רואה את שני הכוחות הללו כשני ג'יירס (ספירלות) המסתובבות בכיוונים מנוגדים. כשהם משורטטים באופן דו-ממדי כגלגל, ניתן לראות שחצי משלבי הירח מהשלב השמיני עד לשלב ה-22, שייכים לצד הבהיר של הירח; שלבים אלו הם שלבי הירח המכונים שלבי "ניגוד"(Antithetical): בשלב "ניגוד", הנשמה שואפת, באמצעות ה"שכל היוצר" (Creative Mind) לגאול את ה"מסכה" (Mask) מ"גוף הגורל" (Body of Fate). הצד האפל של הירח, מהשלב ה-22 עד לשלב ה-8, מכונה שלב ירח "יסודי" (Primary): בשלב ירח "יסודי" הנשמה שואפת, באמצעות "גוף הגורל" (Body of Fate) לגאול את ה"שכל היוצר" (Creative Mind) מה"מסכה" (Mask). המערכת איננה משרטטת מתווה אחד ברור שדרכו אופיו של המין האנושי נמדד. המציאות היא ספירה (sphere) חסרת מופע או שלב ירח אך התודעה האנושית יכולה רק לתפוס זאת כסדרה של שני זוגות מנוגדים. הנשמה היא יותר מהסכום השלם של כל גלגוליה. כשתקשורים נוספים מתרחשים, הגיעו הספרים השני והשלישי של "חזון", "הסמל השלם" (The Completed Symbol) וה"נשמה בדין" (The Soul in Judgement). שני הספרים הללו עוסקים במציאות שהיא מעבר לחיים עצמם. ה"סמל השלם" (The Completed Symbol) מנסה להתאים את ספירלות החיים (Gyres of Life) למסגרת הרחבה היותר של הבתר-חיים. נשמת האדם בחיי הנצח מכונה ה"דאימון" שלו (Daimon). במסגרת זו ה"כוחות" הם אנרגיות הנרכשות באופן רצוני, השייכות לגלגול ה"דאימון", הפועלות בין רגע הלידה לרגע המוות. ארבעה "עיקרים" (Four Principles) טבועים בנשמת ה"דאימון" - "רוח" (Spirit) ו"גוף שמיימי" (Celestial Body), או התודעה ומושא התודעה, ו"קליפה" (Husk) ו"גוף התשוקה" (Passionate Body), או רגש ומושא הרגש. ארבעת "העיקרים" גם הם בעלי מבנה של ספירלה מסתובבת אך המעגל הרבה יותר רחב מזה של ה"כוחות" מפני שהוא כולל את הזמן שבין מוות ללידה בנוסף לחיים עצמם. כמו ברוב החשיבה הסימבוליסטית, הירח מסמל את אורו של העולם המשתנה ומתחלף או כפי שייטס מנסח, האור של התפיסה הסובייקטיבית. בעוד שהשמש מסמלת את האור של העולם העל חושי, האור המסמל את פעולתם של חוקי היקום העיקריים. הג'ייר של ארבעת ה"עיקרים" (Four Principles) הוא יום כאשר החיים בין הלידה למוות הם הלילה, או שנה מלאה כאשר בתוכה החיים הם עונת החורף. ג'ייר זה נמדד לפי גלגל המזלות. כל הניסיון הנצבר בחיים נובע מה"כוחות" (Four Faculties). אחרי המוות הרוח מעבדת מחדש את הידע שה"כוחות" העניקו במהלך גלגול החיים הנוכחי. זהו התהליך אשר מתואר ב"נשמה שבדין" (The Soul in Judgment). בשלב הראשון, מתגלה חיזיון של הדחפים והדימויים מהחיים שזה עתה נגמרו. זוהי חוויה המושווית לזו שנחקקת בזיכרון כשרואים את כל ניסיון החיים שנצבר ברגע אחד מהיר, כהרף עין, ברגע המוות. באירלנד, כך אומרים לפי האמונה העממית, רוחו של הנפטר נשארת קרוב לגוף המת במשך זמן מה. מכאן לקוח המנהג להעלות השמיימה את רוח הנפטר לפני שהיא עוזבת את מקדשה הארצי. השלב השני הוא השלב שבו מתרחשת התבוננות פנימית על סך הניסיון שנצבר בגלגול החיים הנוכחי, התבוננות שמהווה מעצם טבעה תהליך יותר איטי. תהליך זה דורש מהרוח לחיות גלגול אחרי גלגול בצורה מאוד אינטנסיבית, את האירועים של חייה הארציים אשר השפיעו עליה בצורה העמוקה ביותר. לאחר מכן, אירועים אלו נחווים ונחווים מחדש לפי סדר התרחשותם עד שהרוח מבינה אותם, בצורה כזאת שהיא מטמיעה אותם לתוך הווייתה, באופן מלא. בסופו של המחזה פורגטורי (Purgatory), אותו המחיז ייטס, האיש הזקן מבין את חוסר התועלת בניסיונו להפריע לתהליך הזה כשזה משפיע לרעה על נשמתה של אמו המתה. רק כוח אלוהי מסוים יכול לשחרר אותה מחלומה המבעית:
כל רגש שלא היה מובן באופן מלא בקיום הגשמי צריך להתנדף באמצעות חוויה מחדש של אותו רגש בדרך דמיונית החקוקה בנשמה או במסגרת 'חלום' כפי שייטס מתייחס אליו במחזהו פורגטורי (Purgatory). במונחים של המערכת, ה"רוח" (Spirit), הופכת את "גוף התשוקה" (Passionate Body) למובן לפני שה"קליפה" (Husk) ו"גוף התשוקה" (Passionate Body) מתאדים. השלב השלישי הוא השלב שבו ההבנה של הטוב והרע שאליו הגיעה הנשמה הופכת מחדש את נקודות המיקום המוסריות של חייה הגשמיים. במקום שהנשמה גרמה לסבל, היא חייבת עתה לסבול באותה מידה ובאותו מקום והיכן שהיא חוותה עבדות היא חייבת לחוות חיים של אדון. שלא כמו שני השלבים הקודמים, זהו לא מצב של חלום. השלב הרביעי הוא שלב שבו יש מצב של ברכה, הנמשך בטראנס של שיווי משקל, במקום שהנשמה מתאחדת עם "נשמת העולם" (Universal Soul). השלב החמישי מהווה את השלב שבו הנשמה מתחילה את דרכה לכיוון לידה מחדש. הנשמה יוצרת "קליפה" ו"גוף תשוקה" חדשים ומחכה לתנאים המתאימים כדי שלידה מחדש תתרחש ביקום זה. השלב השישי הוא השלב שבו הנשמה "יודעת", בו הנשמה חוזה את החיים שיהיו לה אחרי לידתה מחדש ומקבלת על עצמה את מה שיקרה לה בגלגול החיים הבא. במהלך שינתה ברחם, הנשמה מקבלת את צדקת העתיד שמחכה לה. הנשמה מחויבת למעגל גלגוליה בלי שום אפשרות לעצור או לשנות זאת. אולם, המערכת מאפשרת מוצא מהדטרמיניזם ההיסטורי הזה אשר מהווה עבור ייטס את הבסיס לסלידתו מהמרקסיזם, באמצעות טיעון בריחה הידוע כ"קונוס השלושה עשר" (Thirteenth Cone). זהו הרגע שבו אנו נגאלים משנים עשר הסיבובים של הג'ייר הספירלי, מוצאים את עצמנו מתאחדים עם הספירה חסרת המופע (phaseless sphere), מציאות המשחררת אותנו לחופשי. תהליך זה לא אמור, אמנם, להיחשב כבריחה מהנסיון שנצבר כי אם קבלתו המלאה. ההשקפה הבסיסית התומכת במערכת היא כזו המצהירה על ערך ניסיון החיים שנצבר ולכן שואפת להבין אותו באופן המלא והעמוק ביותר. הניסיון הכושל לתחום את ניסיון החיים שנצבר בשלב מסוים, מעכב את התקדמות הנשמה דרך מעגל הגלגולים. אך באופן נורמטיבי, הזמן שעובר בין המוות ללידה הוא שלושה דורות והזמן שעובר לנשמה לעבור דרך כל הגלגל (Wheel) הוא אלפיים שנה. תרשים זה דרוש כדי שיתאים את חיי האדם למעגל ההיסטורי אשר בו דן ייטס בשאר העמודים שנותרו בספר. כתיבה אוטומטית . 
ויליאם בלייק ו"חזון"  ”חזון, או דמיון, כותב בלייק, הוא ייצוג של מה שקיים באמת, ריאלי ובלתי משתנה. "משל או אלגוריה, נוצר על ידי בנותיו של הזיכרון". חזון הוא, תפיסה של הסמלים הנצחיים, אשר בהם העולם נוצר, בעוד אלגוריה מהווה זיכרון של אירוע טבעי כלשהו שלתוכנו אנו קוראים משמעות רוחנית. בחזון המשמעות בוחרת סמל משלה על ידי סוג של זיקה מסוימת, ואילו במקרה של אלגוריה, אנו בוחרים מקרה גשמי כלשהו, ומכניסים לתוך זכרוננו אותו חזון מצומצם יותר, מפני שאלגוריה, על פי בלייק, מכילה 'איזשהו חזון' תמיד, ומרימים אותו לדרגת האנשה של משמעות רוחנית או טבעית.” ויליאם בטלר ייטס, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 307 בלייק ו"חזון"במידה מסוימת מבקר הספרות הרולד בלום צודק כי חשיפתו של ייטס למערכת של בלייק, מבשרת את זו של "חזון", אם כי כנראה יותר משום שהיא מייצגת את נקודת המפגש בין האזוטרי לפואטי, המשקפת את אופן מחשבתו של ייטס ויותר מאשר שכתיבתו של בלייק מהווה את המקור הישיר ל"חזון". ייטס עצמו כתב ב-1921, כשלוש שנים לאחר המצאת המערכת: 'אני משוכנע כי האינטלקט שלנו בגיל עשרים הכיל את כל האמיתות שהיו לנו בנמצא, אבל עדיין אנו לא יודעים אמיתות ששייכות לנו הנובעות מדעות שגובשו בזמן עצבנות מקרית או פנטזיה רגעית. כשהחיים ממשיכים אנו מגלים כי מחשבות מסוימות גורמות לנו לתבוסה או לניצחון, על עצמנו או על אחרים ואלו הן אותן מחשבות, הנבחנות באמצעות התשוקה, להן אנו קוראים שכנוע' (Autobiographies, 189). למרות שאמיתות הן לא אותו הדבר כמו מידע, ייטס מרמז כי מחשבות מרכזיות אלה אשר עברו במוחו, קדמו לעבודה על בלייק, אשר אותה הוא התחיל בגיל 24, ויתרה מכך קדמו לעבודה על "חזון" אותה התחיל בגיל 52. ג'ורג' ויליאם ראסל (AE), התרשם כבר בשלב מוקדם מהאופן ש'דמיונו של ייטס נשלט על ידי המיתוס אותו הוא יצר, המדבר על דואליות בעצמיות, דואליות של ישות וצל', וחשב ש'אי שם בילדותו, במגעו הראשון עם הפנימי והחיצוני, הוא הפך להיות מודע לדואליות בהווייתו'. כך ש'חבוי או לא חבוי, עיסוקו זה של המשורר עם דואליזם של ישות וצל נוכח רבות בכתיבתו, עד שלבסוף הוא הופך להיות בעל מודעות עצמית ב"חזון", פילוסופיה ענקית של עצמי ואנטי-עצמי'. (שיר ומעייניו, 10 -11). ייטס עצמו מקשר חזון מקוטב זה לבלייק: ” מעולם לא קראתי את הגל, אבל מוחי היה מלא בבלייק מילדותי והלאה, וראיתי את העולם כבנוי ממאבק - רוח והאצלה -ויכולתי להבחין בין ניגוד לשלילה. 'ניגודים הם חיוביים', כתב בלייק, 'שלילה היא לא ניגוד', 'כמה גדול הפער בין פשטות לתיפלות'. ושוב, יש מקום בתחתית הקבר שבו ניגודים נכונים באופן שווה. ” ("חזון", כרך ב', עמוד 72, AV B 72) בין אם ההשראה הגיעה מבלייק או מעצם נטייתו הטבעית, ייטס נמשך גם לרעיון של היפוך ושינוי של קטגוריות רגילות, כשרואים את המוטו שהוא בחר לעצמו במסגרת חברותו במסדר ההרמטי של השחר המוזהב: 'Demon est Deus Inversus' (השטן הוא האל במהופך). יש לציין בהקשר זה את משיכתו של ייטס לרעיון ההיפוך העומד מאחורי יצירתו של בלייק: "נישואי העדן והשאול" (The Marriage of Heaven and Hell). האנטינומיה של ה"תמיסות" (או "קטבים", ראה הסבר החומר המוצג בספר, Tinctures) היא גרסה מגובשת של אופן מחשבה שהתעצב במשך שנים, שעומד גם בבסיס התעניינותו בבלייק מהרגע הראשון. אם מוחו של ייטס היה מלא בבלייק עוד מילדותו, הוא הקדיש שנים רבות של לימוד המשורר בנעוריו, וב-1889, ייטס ואדווין ג'יי. אליס 'החלו... עבודה של ארבע שנים על "ספרי הנבואה" של ויליאם בלייק' (Autobiographies, 161). מה שהוביל להוצאתו לאור ב-1893, של החיבור בן שלושת הכרכים "עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת" (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical). העבודה על בלייק נתנה לייטס סיפוק רב, מפני שהיא העניקה לו ולמחקריו האזוטריים מוצא מכובד ושימשה לו אמצעי כדי להצדיק את מחקריו אלו מול הגישה הסקפטית של אביו ושל ג'ון או'לירי, למשל. הפילוסופיה של בלייק 'הצריכה ידע מדויק עבור הצורך להבינה', מה שעזר לייטס להתחקות אחר הקשר בין המערכת שלו לבין המערכת של סווידנבורג או זו של בוהם. ייטס הכיר גם 'קשרי ייחוס מסוימים, הלקוחים מתוך מה שמכונה לעיתים "הקבלה הנוצרית" אשר אליהם אליס מעולם לא התוודע' (Autobiographies, 161). יש לציין כמה עובדות ביחס לשותפו של ייטס לעבודה על בלייק: אליס היה יותר מבוגר מייטס כמעט בעשרים שנה (הוא נולד ב-1848), שימש כחבר אישי של אביו, ג'ון בטלר ובנוסף לכך הכיר בצורה יסודית ביותר את שירתו של בלייק. אולם, ייטס הביא את ידיעת הח"ן שלו לשותפות, מה שאיפשר לו להסביר בצורה מסוימת את ה'מיסטיקה' הבלייקיאנית. לכן הוא היה יכול לכתוב למנטור הלאומני שלו, ג'ון או'לירי: "אתה מתלונן על המיסטיקה שלי. אבל היא איפשרה לי להבין את "ספרי הנבואה" של בלייק מכל בחינה שהיא. הספר שלי עליו יבהיר את החידה סביב בלייק לתמיד. אף אחד לא יקרא לו יותר משוגע" (7 במאי 1889, The Collected Letters, 1 163). חוקרים מאוחרים יותר של בלייק מוצאים את הפרשנויות של ייטס לשירתו אידיוסינקרטיות ומגמתיות, והוא בהחלט קרא את בלייק במידה מסוימת מנקודת המבט של ענייניו האישיים, יותר מאשר התייחסות ממוקדת לאמירותיו הספציפיות של בלייק. אך ההשראה היצירתית על ייטס והדוגמה שבלייק הציב, הן מבחינה חיובית והן מבחינה שלילית, הכריעו. סימטריות כפולות ארבעיהיו אשר יהיו ההסתייגויות אשר מעלים החוקרים ביחס לעבודתם הפרשנית של ייטס ואליס על בלייק, הם אכן העלו מתהום הנשייה 'שיר מיסטי ארוך שלו שמעולם לא פורסם או אפילו נקרא' (The Collected Letters 1 201). ביחד הם הוציאו לראשונה לאור שיר שהוא מרכזי להבנת המערכת המיתולוגית-תנ"כית של בלייק: "ואלה, או ארבע הזואות" (Vala, or the Four Zoas). היצירה, אשר מדברת על נפילתו של אלביון לתוך ארבע הזואות (החיות, ביוונית), מעמידה במרכזה את החלוקה כפולת הארבע של "האדם הנצחי" (Eternal Man) ל"אוריזן" (Urizen), "אורת'ונה" (Urthona), "לובה" (Luvah) ו"תרמאס" (Tharmas). לפי האופן שבו ייטס קורא את השיר, יצורים אלו מקבילים לדמויות ולנושאים השכיחים במסגרת יצירות או מערכות סימבוליות אחרות. למשל, ניתן למצוא זאת אצל אגריפה (Agrippa), בקוסמולוגיה ההינדית, בתיאוסופיה ובקבלה. אין זה אומר בהכרח שבלייק הכיר את המקורות הללו או השתמש בהם. אך ניתן לומר שחלוקה כפולת ארבע זו מהווה את הדגם שעל בסיסו היקום בנוי: 'מפני שכל הדברים מתחלקים לארבע, ומתנהגים לפי החוקיות של היקום הגדול כפול הארבע, רק בחלוקה זעירה יותר' (WWB 1 250, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 250). ייטס טוען 'כי כמו בוהם ויתר יודעי הח"ן באופן כללי יותר, בלייק מניח, מלבד עיקרון השילוש, עיקרון רביעי, המהווה תבנית אוניברסלית או גן עדן או מקדש, אשר ממנו נובעים ושבו מתקיימים חיים. עיקרון זה, הם מכנים "ראי" או "מראה", כאשר 'האלוהים מביט לתוכה, הוא חדל להיות בעל רצון בלבד, מביט על עצמו כבן, המהווה את אהבתו לאחדותו שלו, המודעות העצמית שלו, ונכנס לאותה מדיטציה עצמית השורה עליו, המכונה רוח הקודש. רוח קודש זו, או "מועצה" היא האנרגיה אשר מתעוררת לעולם צורות המחשבה האינסופיות של המראה הגדולה, צורות האלמוות הטיפוסיות של כל הדברים שבעולם, "הרעיונות" של אפלטון. ביחד, רוח הקודש והמראה מרכיבים ביחד את הביטוי האלוהי' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמודים 246–247). בהתאם לכך, 'כשאנו מחלקים את הטבע האלוהי לאב, בן, רוח ולמה שכינינו ביחד עם בוהם "מראה", ארבע הקטגוריות של המצבים הנפשיים והסמלים הפיזיים המקבילות להם, מכונות "ארבע הזואות" - ארבע צורות חיים. ארבע צורות חיים אלו זהות לארבעת האופנים של יחזקאל ולארבעת חיות האפוקליפסה ומזכירות מקרוב את רפאל, מיכאל, גבריאל ואוריאל, השליטים הקבליים של ארבע רוחות השמים. בדומה לארבע הזואות, גם הן יפקחו על עניינים נפשיים ופיזיים' (עמוד 251). ייטס מסכם את ההקבלות האלו, וגם כולל חמישה מצבי הוויה של האנושות, כאשר הגבוהה שבהם היא ירושלים, החורגת מעבר לעיקרון השילוש או הרביעייה:
הקבוצה האחרונה (קיבת-רחם, מתנים, לב וראש) היא אולי המעניינת ביותר בהקשר של הספר "חזון", מאחר שייטס הכניס באופן ממוקד את הדימויים הבלייקיאניים הללו לכתיבה האוטומטית. השאלה שהופנתה על ידי ייטס אל ה'מדריך' (Instructor) הייתה: "האם אתה מכיר את המונחים הבלייקיאניים ראש, לב ומותניים?" ("YVP 1 103, "Yeats's Vision Papers). יהיה זה מפתיע לומר שה'מדריך' (Instructor), כן ידע את המינוח העמום הזה אבל ללא ספק ניתן להסביר זאת בכך ש'המדריכים' "הסתמכו" על מוחם של בני הזוג ייטס (ראה את: מה באמת קרה בכתיבה האוטומטית). ייטס הכניס את המונחים הללו למערכת שלו, בשלב מאוד מוקדם של תקשורי הכתיבה האוטומטית, כאשר הדגש היה על חלוקה כפולת ארבע של המחזור הירחי, הכולל את המונחים: "יופי", "כיעור", "כעס" ו"חוכמה". זה קרה באותו היום שהוא הכניס גם לראשונה למערכת את 28 שלבי הירח, ה-21 בנובמבר 1917. המונח 'קיבה-רחם' הוחלף במונח היותר מופשט 'נפילה', לכאורה על ידי ייטס אף על פי שהוא פנה בשאלה: 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר את המילה "נפילה"'? נאמר לו שהמונח מדבר על 'תחילת הכעס ונטישתו את החוכמה' (לרוע המזל זהו אחד המקומות בספר שבו העורכים מסכמים תרשימים ולא מציגים אותם ,"YVP 1 103, "Yeats's Vision Papers). המונח הרביעי היה מעט מסורבל אפילו במסגרת הפרשנות לבלייק, מה שגרם למושג להיראות חריג ביחס לשאר המונחים במערכת. 'בעולה, אלה, ואל-אולרו מייצגים את עיקרון השילוש של החיים - ראש, לב ומותניים - או את קיומם של שכל, רגש ויצר, בהתאמה. אור-אולרו וירושלים ממוקמים בהתאמה מתחת ומעל חייו המוגבלים בזמן של האדם. הם מסמלים את ההשפעות החיצוניות והפנימיות של אלוהים על העולם, יצירה מתוך חושך ואת זרימתו של האור' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 260). למרות זאת, החלק הבא, העוסק ב"נפילת הנשמה" מפרש אותם כ'ארבעת ההיבטים של האנושות - בעולה, אלה, אל-אולרו ואור-אולרו' המקבילים ל'ראש, לב, מותניים ורחם', המסמלים ביחד את היחס בין המאקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס. כשהאדם נמצא בהרמוניה עם הסדר האלוהי, הם נמשכים באופן רציף אחד עם השני ונבדלים רק בכך שסדרה אחת היא כללית והשנייה פרטית' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 262). אופן קריאתו של ייטס את הסימבוליזם הזה כנראה הושפע מחשיבותם של ייחוסים יסודיים במערכת של השחר המוזהב וגם מלימוד הקבלה, הממקמת את האנושות ביחס לעץ החיים, אשר מוסט כלפי מטה על ידי ה'נפילה'. לדברי ייטס, בסמליות של בלייק הראש צריך להיות באור, הלב באוויר, מותניים במים ורחם באדמה. כשמדובר באדם "מתחדש" ו"נעלה", הראש צריך להיות באש אלוהית, הלב באור, המותניים באוויר והרחם במים. אך נפילתו של האדם מובילה להיפוך בסדר האלוהי והתוצאה היא שהלב מלא במים, הראש באדמה, והמותניים גם באוויר וגם באור (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 263). בדיאלוג הראשוני אשר עסק בקטגוריות או בנקודות האלה, במסגרת הכתיבה האוטומטית, (YVP 1 103-04), ייטס החשיב את המונחים ביחס ל'נפילה' או ביחס ל'אדם הלא-רוחני'. אך מאחר שהמונח הלא-בלייקיאני 'נפילה', כלול בתוך השלישייה, נראה שהוא מהווה אלמנט מהותי של השלם. בדיאלוגים הבאים שהתפתחו, הסימבוליזם התרחק בהדרגה מבלייק של ייטס, סימבוליזם חדש המבטא פיתויים. וכפי שייטס ניסח זאת:'ב'נפילה' פיתוי אינסטינקטיבי (נוגה ומאדים), בלב פיתוי רגשי (נוגה ושבתאי), בראש פיתוי אינטלקטואלי (מאדים ומרקורי), במותניים פיתוי רוחני (ירח ויופיטר) (YVP 1 104). הרלוונטיות של הראש והלב היא פשוטה יחסית להבנה, אך הקיום האינסטינקטיבי הועבר ל'נפילה' כך שהקשר בין המותניים לרוחני הוא פחות ברור. ארבע הנקודות לוקחות לבסוף תפקיד כפול במערכת כפי שהיא מופיעה ב"חזון": התפקיד הראשון הוא כמעט לצורך נוחות הרישום, שכן הן נופלות על נקודות האמצע של הרביעונים, בין שלבי הירח לשלבי השלישון, ומקבילות אל הפתיחה והסגירה של ה"תמיסות"; התפקיד השני הוא אסטרולוגי, מאחר שהנקודות הללו שויכו החל מהרגע הראשון לארבעת המזלות הקרדינליים של גלגל המזלות (טלה, סרטן, מאזניים וגדי), אם כי ייטס שינה את המיקום בשני הספרים של "חזון". הן למעשה קשורות לנקודות השוויון (כפי שהם יהיו בערך ב-3000 לספירה), ולכן אל 'ההורוסקופ' של האדם האוניברסלי - וכך חוזרים באיזושהי צורה לסמליות של בלייק. אנו חוזרים לסימטריות כפולות הארבע של בלייק, בלייק של ייטס ו"חזון": כפי שלרוב קורה עם המערכת של ייטס, אם קיימות הקבלות כלשהן, הן לא מתקיימות עם ארבעת "הכוחות" ("ההיבטים"), כפי שבלום מצביע, אלא עם ארבעת "העיקרים". במיוחד לאור העובדה, שהם גם נראים קשורים לשילוש הפלוטיניאני, עם הוספת מושג רביעי, 'טבע', המתווסף כמעט באותו אופן כמו מושג ה'מראה'. ההשתקפות של ה"עיקרים" לתוך ה"היבטים" מהווה למעשה סוג של נפילה, או השתקפות דרך ה'מטריקס, ה"מראה" או העיקרון הנשי (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 253). ובמונחים הייטסיאניים: מעבר המודעות מה"עיקרים" השמשיים אל ה"היבטים" הירחיים. תפקידו של ה"גוף השמיימי", המכיל את הרעיונות האלוהיים הנמצאים במצב של אחדות, בפרט מבטא כמה מן המאפיינים של אוריזן הבלתי נפול והנפול ושל לוס (Los), צורה נפולה של אורת'ונה, אשר יש לו כמה קשרים ל"גוף התשוקה", אשר עצם קיומו עשוי להציל את ה"גוף השמיימי" מבדידות. בסימבוליזם הייטסיאני, נאמר על "הגוף השמיימי" שהוא מזדקן בעוד ש"גוף התשוקה" נהיה צעיר יותר.
עשרים ושבע כנסיות ועשרים ושמונה שלביםהחלוקה כפולת הארבע של המין האנושי היא הדמיון הבולט ביותר בין המערכות של ייטס ובלייק, וכפי שייטס מציין "במערכות מיסטיות, כמו זו של בלייק, מספרים הם תמיד בעלי החשיבות הרבה ביותר" (WWB 1 283-84, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמודים 283- 284). בהקשר זה, ראוי לציין אלמנט נוסף: בלייק משתמש בעשרים ושמונה כמספר מושלם ומעניק לאלביון עשרים ושמונה חברים בירושלים. זאת, בניגוד למספר הבלתי מושלם עשרים ושבעה, אשר במילטון ובירושלים זהו מספר הכנסיות או השמים של בעולה. למרות היותו מספר בלתי מושלם, מחזור זה של 27 כנסיות הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר למחזור 28 השלבים שייטס פיתח. ולפי מילותיו של ייטס, 27 השלבים מרכיבים את ההיבטים של כרוב הכיסוי: ”כרוב הכיסוי מחולק ל-27 גני עדן או כנסיות, כלומר ל-27 מצבים פסיביים שדרכם האדם עובר, והשמים או הכנסיות הללו, ממויינים ל-27 אישים חשובים, מאדם ועד לותר, על ידי תחילת, התקדמות וסוף עידן דתי; ואחרי לותר, שהטיף ל"משפט פרטי", אדם, המהווה את סמלו, אמור להתחיל מחדש, במעגל אינסופי, עידן אחר. עידן אחד של זמן, מסתיים ועידן שני מתחיל. דרך 27 האישים הגדולים הללו, וחייהם המפורטים בהיסטוריית הקודש והחול, בלייק מצא אמצעי להסביר, עטוף בסמליות מעורפלת, את כל הסיפור של חיי אדם, ושל חיי מצבי הרוח, הדתות, הרעיונות והאומות.” ויליאם בטלר ייטס ואדווין ג'ון אליס, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 290 ייטס, משכלל את מספר ההיבטים של כרוב הכיסוי שלו עצמו ל-28, עם יותר דגש א-היסטורי ואקראי, "כדי לבטא את כל הסיפור של חיי אדם". ייטס רואה את המחזוריות ההיסטורית, כצעד חכם שנוקט בלייק, החורג מהתקדמות הזמן הליניארית של סווידנבורג. התקדמות, שהיא בעלת מקצב שונה במקצת, המתוארת על ידי הסיבוב הרצוף והאינסופי של הג'ייר הספירלי של ייטס. למרות שאם בלייק לקח בחשבון, הערכות עדכניות עבור תקופות של אירועים מקראיים, קנה המידה של הזמן במסגרת ההיסטוריה המתועדת, הוא קצת שונה. כל רכיב של המחזור הוא יותר כמו תמונה פרקטלית, המכיל גרסאות של השתקפויות הנסוגות בצורה אינסופית: "יש לזכור כי כל הסמלים המורכבים הללו מכילים בתוכם בזעיר אנפין את הסמלים האחרים. הכל בתוך הכל, וכל אחת מעשרים ושבע הכנסיות, מכיל את הסך הכולל של 27 הכנסיות, רק בזעיר אנפין" (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 308). כארבעים שנה מאוחר יותר ייטס מציג ניסוח דומה: "כל שלב הוא בעצמו גלגל" ("חזון", כרך ב', עמוד 78). אחת הבעיות של ייטס ביחס לפרקים שהוא חיבר עבור "הספר הגדול על הפילוסופיה של בלייק" ("חזון", כרך א, עמוד 134), היה לתת דין וחשבון על העדר הסימבוליזם של גלגל המזלות ב"ספרי הנבואה" של בלייק. בעיה זו הוא פתר על ידי כך שהוא הראה כי בלייק מצא תחליף לסימנים של גלגל המזלות באמצעות סידור 27 גני העדן לפי מסלולה של השמש (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 300). התרשים שייטס עצמו יצר, המתאר את התהליך הזה, המציג את גלגל המזלות של הצדף הארצי מקיף את גני העדן. כך שהחלוקה לשנים עשר חודשי שמש, מקבילה לכנסיות של 'בעולה הירחית' בטבעות קונצנטריות משלימות. הסידור של השלבים של עם המזלות, שייטס עצמו יצר, הוא הרבה יותר מגובש, עם הקצאה ספציפית של השלבים למזלות, ועל כן הוא מהווה סיווג, לא סמליות ("חזון", כרך ב', עמוד 196). באופן דומה, בתחומים אחרים, נושאים אשר נראים כבעלי השראה שניתנה מבלייק, מקבלים פירוש שונה לגמרי בחשיבתו של ייטס: "המערבולות של בלייק הן פרודיות שליליות של חשיבה מכניסטית קרטזיאנית. הרבה יותר מאשר הג'ייר הספירלי של ייטס, הקרוב יותר ל'אותם ניגודים המעניקים חיים, כגון זכר ונקבה, פעיל וסביל, האל והמראה... ניגודים יוצרים ביטוי של הדמיון, ואילו החיים והשליליות שלהם, רק מעלים על פני השטח, מודעות סופית וביטוי פיזי, או מוות" (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 315). מעל לכל, בניגודים אלו ייטס מגייס את תמיכתו של בלייק לצורת המחשבה הדואליסטית שלו, בין אם הוא מסביר את ה"תמיסות", או מגדיר את היחסים בין המינים ואת המחזור ההיסטורי במונחים של "הלך מטורף" ושל "ואלה, או ארבע הזואות".
קטעי וידאולקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
Information related to חזון (ספר) |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
Portal di Ensiklopedia Dunia
